קריאת שיריו של לב חקק היא כסיור העובר דרך ילדות של הגירה אל המעברה ומגיע לגיל השלישי בקליפורניה. קולו של הדובר בשירים, המלווה את הסיור, חסר יומרות ושואף להיות מתון, גם כאשר הוא מסתייג מאנשים או ממציאות, גם כשהוא מלא הערכה אליהם, וגם כאשר הוא מתייחס אל עצמו באירוניה. יש שקול זה הופך לצווחה מאופקת על מכת הגורל, או לקול מתריס על תעלולי אדם. השירים מציירים תמונות מפה ומשם בעיני מי שהיה כאן ונמצא שם, אך גם כשהוא שם הוא כאן. לאט-לאט הופך הסיור ב״קרעי תולדות חיים״ - זהו שמו של אחד משערי הספר - לגילוייה של יריעה שלמה שבה רקומות תמונות למכביר. יש שהמילים רקמו תמונות אישיות של הנפש על עימותיה עם החיים, ויש שהן רקמו תמונות שמשקפות מבט רחב על מצבים חברתיים.